Abstract:

האם ידע ביאליק סנסקריט ושאל ממנה אל העברית את התבנית השירית הפופולרית ביותר שלה, שירי שליח? ואולי ידע שפה הודית או דרום–אסיאתית אחרת — טמילית (Tamil), סינהלה (Sinhala), גוג'ראטית (Gujarati) או בנגלית (Bengali), שפות שבכולן יש קורפוסים גדולים של שירי שליח, וברבים מהם השליחים הם ציפורים? כמו בשירו של ביאליק "אֶל הַצִּפֹור", גם בשירים הדרום–אסיאתיים נוטה השליח להיות אילם, משתתף דמיוני בשיח פנימי שמתחולל כולו אצל הדובר (או המשורר). גם אם שתיקתו של השליח מעוררת תסכול מסוים אצל השולח, או בשירו של ביאליק אצל מי שמצפה למסר, אין לראות בה סרבנות מכּוונת. כבר בשיר היסוד של הז'אנר, "ענן שליח" של קאלידאסה (Kālidāsa), שנכתב במאה הרביעית או החמישית לספירה, נדרש גיבור השיר במפורש…